חיוכי זחיחות שנגמרו בבכי על מוות ביציע
את מאמן הקבוצה והאיש הכל יכול, ניב וינטרוב, הכרתי במכבי תל אביב תחת פיקודו של אבי רש שהיה המנג'ר.
ניב שימש כמנהל הקבוצה והתענין מאוד בשאילתות הסטטיסטיקה שיצרנו יחד עם דראגאן ג'וקיץ, גאון הכדוריד הסרבי שאימן את הקבוצה .
למדתי להכיר אדם צנוע, עם הומור שתמיד נותן לך את מה שאתה רוצה .
לימים ניב הפך למאמן קבוצת הנשים של מכבי הארזים רמת גן, והוא רצהליישם אצלו בקבוצה שיקוף ושימוש בנתונים סטטיסטיים על מנת לשפר את חלקי הקבוצה, הגנה והתקפה.
הכרתי ועבדתי בכדוריד , אבל ניב חשף אותי לכדוריד הנשים .
מדובר בליגה מאוד קטנה של 4-5 קבוצות דומיננטיות, ובכל שנה מישהי אחרת לוקחת את ההנהגה:
הפועל ומכבי ראשון, בנות הרצליה ומכבי ארזים. לפעמים גם חולון מצליחה לעשות איזה משהו .
את סיומה של אותה עונה נוראית קשה לשכוח, ולא, לא בגלל שהפסדנו את האליפות לבנות הרצליה.
העונה התחילה עם המון חיוכים וציפיות הכי טובות שיכולות להיות, הקבוצה רצה וניצחה כל מה שזז. יכולנו להביט מהצד ולהנות מכדוריד טוב . הגנה חזקה וקשוחה והרבה יותר מכך, התקפה יצירתית מהירה וקטלנית שלא נותנת שבריר של שניה להגנות היריב .
"הדאבל הזה שלנו " אמרתי לניב בתחילת העונה, והוא שבדר"כ נמנע מלצאת בהכרזות פומפוזיות דווקא הסכים איתי:
" זו צריכה להיות השנה שלנו, מכבי ראשון מפורקות, הפועל ראשון נשארו עם אותה קבוצה וזה עלול לפגוע בהם, הרצליה הביאו הרבה שחקניות חדשות ויהיה להם קשה להתחבר "
על הנייר הוא צדק לחלוטין, מכבי ראשון לא היו קיימות והפועל ראשון של שיר ואקרט לא הצליחה לתרגם את הכישרון הגדול של השחקניות שהיו שם לכדוריד משכנע .
אבל בכדוריד הנשים הישראלי בדומה לליגת הכדורסל הישראלית, ישנה חלוקה ברורה בין הליגה הסדירה לבין הפלייאוף, וגם לשלבי ההכרעה בגביע המדינה . גם אם ניצחת את כל המשחקים ונתת הצגות כל העונה, לא אומר שאתה זה שתיקח את האליפות והגביע .
אבל בעונת 23/24 לא רק ששיחקנו כדוריד טוב, גם המזל הטוב האיר לנו פנים והנה מגיע לו חצי גמר גביע המדינה ואנחנו מקבלים בהגרלה את חולון.
אני לא מזלזל חלילה למען האמת, שמחנו לקבל את חולון ולא את הרצליה או הפועל ראשון .
זה היה צריך להיות משחק קל, קל מידי .
עד כדי כך קל שהפסדנו אותו .....זו היתה הפתעה גדולה . כאילו קבוצת נוער לקחה מהבוגרים את התואר .
ניב היה בהלם, אבל הצליח להתאושש ממנו כי בכל זאת התואר החשוב היה האליפות והיא עמדה לנגד עיננו .
ראיתי במהלך כל העונה חוסר איזון כלשהו בדוחו"ת הסטטיסטיקה, קרי, קבוצה מאוד טובה ויעילה התקפית, אבל מבחינה הגנתית לא יציבה ובעיקר לא מחלקת את העבודה בצורה נכונה . בכל משחק נתון שחקנית אחרת לא עובדת בהגנה ואחרת לא עושה התקפה. נאמר לי שיש שחקניות שניב לא רוצה שיעשו הגנה.
לא התביישתי ושאלתי אותו מה פשר הבלגן המספרי הזה, נופפתי בדגל האדום ואמרתי לו שזה יגמר לא טוב.
"אתה צריך לעשות סדר, אין דבר כזה לא להיות חלק מלהקה, אין כוכבות ופועלות אפורות, צריך לדרוש פה עבודה קשה "
ניב חשב שאני צודק וניסה למצוא דרך אלגנטית לפתור את הבעיה, אבל יתכן שהוא העדיף גם להדחיק את הבעיה ולטאטא אותה מתחת לשטיח כדי לא לעורר מהומות בחדר ההלבשה . נגיע לפלייאוף ונשבור את הראש, לפעמים זה עובד ולפעמים לא .
הפלייאוף הגיע ובחצי הגמר קיבלנו לצמד משחקים את חולון שבעטה אותנו מהגביע, הפעם המזל כבר לא שיחק להן, ניצחנו אותן בקלות והעפלנו לגמר הפלייאוף.
חיכינו לראות מי תעלה מחצי הגמר השני, בו נטלו חלק בנות הרצליה והפועל ראשון לציון . חשבנו שעדיף לנו לקבל את הרצליה, כי קשה לנו מאוד להתמודד עם ואקרט והפועל ראשון, והמאצ'אפ עם הרצליה מטיב עימנו .
לפעמים אומרים, תיזהר ממה שאתה מבקש שיקרה.
הרצליה העיפו את הפועל ראשון והעפילה לגמר הפלייאוף . וואוו אנחת רווחה נשמעה בחדר ההלבשה של מכבי ארזים, הרצליה תהיה משימה נוחה יותר, האליפות תחזור הביתה .
אבל המציאות המרה שוב תטפח על פנינו בעונה הנוראית הזאת, ולא ....לא רק כי נפסיד את האליפות .
הגענו למשחק הראשון בבית והנה אנו מסיימים את המחצית הראשונה כשאנו מובילים ביד בוטחת. אבל המחצית השניה נפתחה בהיסוס, גימגום. אני מבחין ששוב ההגנה מפוזרת, לא ממושמעת וחסרת יעילות, ומאפשרת להרצליה לחזור למשחק .
המשחק נגמר...הפסדנו, ההכרעה עוברת עכשיו לבית של הרצליה. נצטרך לנצח שם כדי לזכות במשחק שלישי בבית שלנו ולנצח אותו כדי לזכות באליפות.
ניב שולח לי הודעה: "אנא העבר לי את דוחות הסטט מהר בהול אני רוצה לעשות אסיפה לפני המשחק "
בדוחות הסטט אנו מגלים שלראשונה אי פעם הפסדנו את כל מאפייני הלחימה, במילים פשוטות: הרצליה פירקה אותנו בלחימה, בעיקר שחקנית אחת מדהימה, שירה ג'רבי !
נדהמתי איך יתכן, כלומר יש לנו סגל נוצץ של שחקניות טובות, זה לא עניין של כישרון, זה רק ויתור בפעולות לחימה אפורות, פאול, בלוק, הפרעה, לחץ - מכות.
אימון אחרון של העונה, אני ממתין ברכב מחוץ לאהל שם ומקשיב לרדיו מטרטר חדשות רעות מהמלחמה. חושב לעצמי, גם התיכון הרמת גני הזה איבד נופלים במלחמה הזו, איזו תקופה רעה.
הגעתי לבקר את ניב. סיקרן אותי באמת מה הסיפור בקבוצה הזו . לפני שהתחיל האימון ראיתי את ג'קי, הכוכבת הברזילאית של הקבוצה . לא הצלחתי להתאפק ושאלתי אותה:" למה את לא עושה הגנה", היא ענתה לי בכעס: " אני פה בשביל לעשות גולים, לא הגנה! "
לא ידעתי שהיא תכעס כל כך, חשבתי שזו שיחה לגיטימית.
זה הפך לקטטה מילולית, לא משהו שרציתי או תכננתי. אולי העומס הנפשי מהמלחמה המתארכת, אבל יותר מכך כאב לי על ניב . ראיתי שהוא עושה הכל ומשקיע כל כך הרבה בקבוצה, ולראות זלזול מצד השחקנית שהוא הכי מעריך בקבוצה שלו ונלחם כדי להביא אותה לקבוצה, הכאיב לי .
האוויר באימון היה דחוס, מתוח והעצבנות ניכרה.
המגרש ב"בית צחי" בהרצליה היה גדוש וחנוק מאוהדים שרצו לראות את ההרצלניות מניפות את צלחת האליפות . ראש העיר וסגניתו החדשים התייצבו ברוב טקס לחגוג את הישגן של האלופות החדשות שלהן .
ארזים קיבלו רק 30 כרטיסים . אירוע בלתי נשכח בכדוריד הנשים הישראלי .
האולם דחוס, חם ומחניק . המשחק מתחיל ובמשך מחצית שלמה ג'קי הכי טובה על הפרקט, נמרצת, נלחמת מבקיעה ומנהיגה . אנחנו מובילים בהפרש של 2 גולים . הצבע חוזר ללחיים של אנשי ארזים.
המחצית השניה נפתחת ושוב ארזים קצת מהוססת, פחות קוטלת.
דקה 45 מגיעה, ויורי, אחת השחקניות הוותיקות שלנו, מקבלת כרטיס אדום ויורדת מהפרקט .
הקבוצה מזדעזת, לא מצליחה לארגן את השורות, מור שאול פצועה ולא מצליחים לשחזר את המבצר של המחצית הראשונה. הרצליה נוגסת ביתרון וחוזרת לעצמה . אנחנו נעשים חיוורים ככל שנוקפות הדקות.
המשחק הולך להארכה, שתי הקבוצות מותשות וסוחבות עייפות גדולה .
ההארכה לא מסתיימת בהכרעה ולראשונה בהיסטוריה בישראל הולכים לזריקות הכרעה מ7 מטרים . אחרי 5 זריקות שנגמרות בשיוויון אני רואה מימיני את סיגל, אשתו של ניב כוססת ציפורניים .
נכנסים לסדרת פנדלים, זריקה זריקה . כל קבוצה, עד שאחת מחטיאה והשניה כובשת .
האולם צפוף, חנוק, חם ומזיע. אין אחד שלא עומד על הרגליים וצופה בדרמה .אחרי מספר זריקות, יולזרי מחטיאה את הזריקה האחרונה וזהו...זה נגמר. האליפות נשארת כאן, בהרצליה .
החגיגה של ההרצלניות אדירה והן בטירוף. סיגל ממררת בבכי בצד, אני מחבק אותה כדי לעודד קצת . אנשי האיגוד מתכוננים להעניק לחוגגות את הצלחת הנכספת ואז נשמעת צרחה מהיציע:" רופא רופא, דחוף להביא רופא מישהו התעלף כאן!!!"
התעלף? טוב זה יכול לקרות, לא הצלחנו להבין בדקות הראשונות מה כאן קורה, לפתע אני מבחין בראובן יספולסקי, המאמן הוותיק מרמת השרון, רוכן על אדם שוכב והוא מבצע בו פעולות החייאה, אל הזירה חשים אנשי צוות הטיפול נמרץ.
אנחנו מבינים שהמצב חמור, אדם ביציע לקה בליבו, המתח, האנדרנלין, הלחץ אולי הכל, גרם לו לאירוע לבבי.
"מי זה מי זה?" שואלים ביציע. אדם אחד חולף: "זה עיקו של הרצליה, הוא פשוט התמוטט "
מה? אני שואל את עצמי, עומר עיקו?, מנהל המשק של בני הרצליה. הבחור החביב והחייכן הזה קיבל התקף לב באמצע משחק כדוריד נשים ?
מבקשים מכולם לפנות את האולם, הנפה לא תהיה פה, לפתע אני רואה סביבי ילדים בוכים, הם ראו את עיקו מתמוטט ואת אנשי הטיפול מנסים להציל אותו .
אני ניגש לניב, הוא מנסה לשדר שהוא בסדר, אבל קשה לא להבחין, הכל פה לא בסדר .
עומר עיקו ז"ל, נפטר מספר ימים לאחר מכן בבית החולים
עונה שהחלה בחיוכים נגמרה בבכי על מוות ביציע
Comments